<h1>כל בו הלכ' בשר בחלב סימן ק"ו</h1>
<h2>דף ח:</h2>
וכתב הר"י השוחט בסכין של גויים שהוא בן יומו, הלכתא כרב דאמר קולף. והר"ף כתב יש שהיו רוצין להתיר מכאן, בשר רותח שחתכה בסכין חולבת, אפילו בן יומו, על ידי קליפה, דהא איכא לישנא דאמר בית השחיטה רותח, ואפילו הכי קאמר דסגי בקליפה. וכן פירש רבינו ברוך בספרו. אבל הלכה למעשה, לאסור בשר רותח או אווז רותח, שחתכו בסכין חולבת בן יומו, שכל החתיכה או כל האווז אסורה, אם אין בה ששים מן הסכין, ואפילו ממה שבתוך הקתא מעץ. ואפילו לא תחב בה כי אם מעט מהסכין, צריך ששים בכולו, משום דמתכת חם מקצתו חם כולו. כן הורה ה"ר יצחק ב"ר מנוח ז"ל. והר"י ז"ל כתב אבל אם אינו יודע שהוא בן יומו, בסתמא אין לאסור, ויש לנו לומר שאינו בן יומו, דסתם כלי גויים אינן בני יומן, ומותר. ויש שהיו רוצין לאסור, בהמה שהופשטה בסכין בן יומו של גויים, וליתא. דבצונן גמור לא אמר רב, אלא בבית השחיטה, דהוי חם קצת.
<h2>דף צז:</h2>
ובשר בחלב, וכן כל מין בשאינו מינו דאסורה, היכא דאיכא טעמא, אפילו ההיתר יותר ממנה לא בטיל. וכתב ה"ר אשר ז"ל דהיכא דידעינן בודאי דאיכא איסורא יותר מששים שאסור, אפילו אין בו טעם.
שומן של גיד הנשה, שנפל לתוך קדירה של בשר, משערין אותו בששים, ואין השומן מן המנין, אף על פי ששומן גיד הנשה מדבריהם, הואיל וגיד הנשה בריה בפני עצמה, אינו בטל, והחמירו בו כאיסור תורה. והגיד עצמו, אין משערין אותו בששים, ואינו אוסר, שאין בגידים בנותן טעם. אבל כחל שנתבשל עם בשר, בששים. פירוש אם נתבשל בלא קריעה, ואין שם קפילא ארמאה. וכחל מן המנין, הואיל והוא מדבריהם הקילו בשיעורו. פירוש ובדידיה משערינן, דאי במאי דנפיק מיניה. מנא ידעינן. והכחל עצמו אסור, לפי שקלט מטעם הבשר, וגם החלב שבו נתבשל עם בשר שבו ואוסרו, לפי דעת קצת הפוסקים, דאי נפל לקדירה אחרת אוסר אותה, כמו חתיכת נבילה שנפלה לקדירה של היתר, והיה בקדירה ששים כמותה, שהתבשיל מותר ומשליך החתיכה, ואם נפלה אחר כך לקדירה אחרת אוסרה, כן זה הכחל.
וכל מה שהוא היתר, דומיא דכחל, כגון לב וכבד, משערין במאי דנפיק מיניה לפי אומדן הדעת, ולא בעינן בדידיה, דדוקא כחל משערין בדידיה, משום דעשאוהו כחתיכת נבילה, אבל בעלמא לא. וכן דעת הבעל העיטור ז"ל. (דכתב) [אבל הבעל התרומה ז"ל כתב] דבכולן משערין בדידיה, משום דמאי דנפיק מיניה לא ידעינן. וכן דעת ה"ר דוד בן לוי ז"ל, שכתב בקדירה (חולבות) [חולבת] שבישל בה בשר, והיא בת יומה, או של בשר שבישל בה חלב, משערין אותו התבשיל, אם יש בו ששים בכל חרסי הקדירה מותר, ואם לאו אסור, דבדידיה משערין, דאילו במאי דנפיק, הא לא ידעינן, כדאמרינן בכחל. וה"ר יוסף אבן פלט ז"ל כתב דלא משערין בדידיה, אלא במה שאיסורו מתוכו, כגון כחל וחתיכת נבילה וכיוצא בהן, שאין יכולין לחזור להיתר, אבל במה שאיסורו בא לו מן החוץ, כגון קדירה וקערה, שיכולין לחזור להכשירן, משערין במאי דנפיק מיניה לפי אומדן דעתא. וכתב בעל העיטור ז"ל דדוקא בקדירה בת יומה, הא לאו בת יומה, קים להו לרבנן, דכל תבשיל שעברה צורתו בלילה אחד בדפני הכלי, אפילו בשר בחלב, לפגם הוא, ומותר בדיעבד, אבל לכתחילה ודאי אסור, כדאיתא בסוף גמרא דעבודה זרה [ע"ו ע"ב]. ואם בישל בקדירה בת יומה, ויש בה ששים, נמי הכל מותר. ובקדירה עצמה, פליגי רבוותא, דאיכא מאן דאמר דמבשלין בה מכאן ואילך מאותו המין שבישלו בה עכשיו באחרונה, (בין) [כיון] שהתבשיל מותר, טעם הראשון בטל, והקדירה מותרת. ואיכא מאן דאמר שהקדירה אסורה לעולם, לפי שאין כלי חרש יוצא מידי דפיו לעולם. ונהי שהתבשיל מותר, שנתבטל מה שנפלט מן הקדירה, ונתערב בתבשיל, אבל כיון דקים לן דאינו יוצא מידי דפיו לעולם, הנה נשאר בו מן הטעם הראשון, ונבלע בו מזה השני, ונאסר שם בהערבו עם הראשון שנמצא, ושוב אינו יוצא ממנה לגמרי, ואסורה לעולם, אם היא של חרס, ואם של מתכת, צריכה הגעלה. וכן כף חולבת, שהגיס בה קדירה של בשר, אם אינה בת יומה, אפילו בלא ששים, הכל מותר. ואם היא בת יומה, התבשיל מותר בששים, אך הכף אסורה, כדאמרינן בקדירה, וצריכה הגעלה.
<h2>דף קג:</h2>
בשר בחלב, אסור לבשלו ולאכלו, ואסור בהנאה, וקוברין אותו, ואפרו אסור כאפר כל הנקברין. ומי שבישל משניהן כזית, לוקה, וכן האוכל משניהן כזית.
כתב הראב"ע ז"ל טעם בשר בחלב למה נאסר, כתוב לא תבשל גדי בחלב אמו, גדי לא יקרא רק מה שהוא מן העזים, אך יש הפרש בין גדי וגדי עזים, כי גדי גדול מגדי עזים, כי עודנו צריך להיותו עם העזים. וככה שעיר ושעיר עזים. וחכמים קיבלו שלא יאכל ישראל בשר בחלב. ועתה אפרש, דע כי מנהג התורה לדבר על ההוה, כמו בת היענה, למה שינה הכתוב לומר ככה, ותהיה הבת כוללת כל המין, וכזה לא מצאנו. דע כי בשר היענים יבש כעץ, ואין מנהג שיאכלנו אדם, כי אין בו ליחה, ולא יאכל מכל המין כי אם הבת, כי היא נקבה קטנה, ויש בה מעט לחות, ולא כן הזכר הקטן. וככה אין אדם אוכל בשר בחלב, כי אינו מאכל ערב, ואין מנהג עד היום בארץ ישראל שיאכל אדם טלה מבושל עם חלב, בעבור שיש בטלה ליחה רכה מאוד, וכך בחלב, והנה הוא מזיק, על כן לא יאכל. ובעבור כי בשר הגדי אין בו ליחה, וכשהוא קטן הוא יבש, על כן יבשלו הגדי בחלב. ואל תתמה בעבור שלא נהגו אנשי אלה המקומות לאכול גדי עזים, כי כל הרופאים מודים שאין בשר כמוהו, אפילו לחולים התירו אותו לאכול, וכן אוכלין אותו בספרד ואפריקא וארץ מצרים ופרס ובבל וארץ ישראל, גם ככה היה מנהג הקדמונים, שני גדיי עזים טובים, ונעשה לפניך גדי עזים. ובעבור שאין מנהג אדם לאכול בשר חי, אסור לבשל הגדי בחלב אמו, אולי היה כי אכזריות לב הוא לבשל הגדי עם חלב אמו, כדרך אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, גם לא תקח האם על הבנים. ומנהג רוב בני אדם שאין להם צאן, ויקנו החלב בשוק, והחלב יהיה מאוסף משיות רבות, אולי הקונה הגדי לא ידע אנה אמו, והנה אם קנה חלב, אולי יש בו מחלב אם הגדי שקנה, ויהיה עובר, וכל ספק שהוא מן התורה לחומרא. והנה גם הישמעאלים מודים, כי אם יבושל הגדי בחלב אמו, שהתולדה שוה, אז יהיה יותר ערב, והכתוב דיבר על ההוה. והנה קדמונינו החמירו להסיר מן הספק, ואסרו בשר בחלב. וה' שנתן להם חכמה, הוא יתן משכורתם שלימה. עכ"ל.
<h2>דף קה.</h2>
מי שאכל גבינה או חלב תחילה, מותר לאכול בשר מיד, אבל צריך שידיח ידיו, ויקנח הפה בין הגבינה והבשר, כגון שילעוס בפיו פת או פירות, ויבלע ולא יפלוט. ור"מ אינו אוכל שום בשר אחר גבינה, רק בשר עוף, אבל לאחר חלב אוכל כל בשר. ודעת כל שאר הפוסקים, שאין לחלק בין גבינה לחלב. וכן נהגו העולם, לאכול בשר, בין אחר גבינה בין אחר חלב, על ידי קינוח והדחה, ואפילו בשר בהמה. ובכל דבר מקנחים הפה, חוץ מתמרים וירקות והקמח, שאין מקנחין יפה. וכי אמרינן דצריך להדיח ידיו, דוקא בלילה, דאפשר דאיכא פירורין מן הגבינה, ולא חזי להו, אבל ביממא לא צריך נטילת ידים, דהא חזי אי אית בהו פרורי אי לא. מיהו קינוח במטלית, צריך משום זוהמה.
ואם רצה לאכול אחר הגבינה בשר עוף, אוכל בלא נטילת ידים ובלא קינוח הפה. והטעם, כיון דבשר עוף בחלב אינו אסור מן התורה, אין צריך לעשות עוד הרחקה, דדיו ובלבד שלא יאכלם יחד. ודוקא כשהגבינה קודמת. ודוקא בשר עוף, אבל בשר חיה, אף על פי שהיא גם כן מדרבנן, צריך נטילת ידים וקינוח הפה. והטעם, לפי שאין הכירא בין בשר בהמה לבשר חיה, ויבואו לטעות. ואחר בשר, אפילו אחר בשר עוף, לא יאכל גבינה או חלב, עד שישהה ביניהן שיעור סעודה אחרת, והוא כמו שיעור ששה שעות. לפי שהבשר שבין השיניים אינו סר בקינוח. ועוד, שהבשר מוציא שומן ונדבק בפה ומאריך בטעמו. ואם חושש בפיו, בשר בין השיניים, אפילו אחר ששה שעות, נראה מדברי בעל העיטור ז"ל, דעדיין חשוב כבשר, ואסור לאכול גבינה או חלב. וה"ר יונתן ז"ל כתב דמשש שעות ואילך חשבינן ליה כמעוכל, ולא חשיב בשר כלל. ויש נמנעים מלאכול גבינה בסעודת מנחה של עצרת, לפי שהאריכו בתפילה עד חצי היום, או קרוב לו, ומשם ועד סעודת המנחה ליכא שיעור ששה שעות. ויש שאין חוששין לזה, כיון שהוא תאב לאכול, כבר נתעכל הבשר. אך כיון שעיקר השהיה בשביל בשר שבין השיניים, ראוי למי שאינו נמנע מהגבינה באותה סעודה, לחצות שיניו ולהוציא הבשר קודם שיאכל הגבינה. ואף על פי כן, בזמן אחר אין ראוי לסמוך על חציית שיניו, אלא בשהות כשיעור. ויש נמנעין לאכול מעת לעת.
והר"ז ז"ל כתב שאוכלין גבינה אחר בשר בנטילת ידים ובקינוח הפה, אפילו בלילה. וביום, בקינוח הפה בלבד, ואפילו אחר בשר בהמה וחיה. ואם אכל גבינה ורוצה לאכול בשר בהמה וחיה בלילה, צריך נטילת ידים, אבל קינוח הפה אין צריך כלום, ואפילו בלילה, ואפילו היה בשר עוף קודם. ע"כ. והראב"ד קראו פורץ גדר על זה, והאריך עליו בראיות ברורות. והרי"ף ז"ל סתר דברי הסומכין זאת הסברא. וה"ר יצחק ז"ל כתב אכל בשר אסור לאכול גבינה בלא נטילת ידים ובלא קינוח הפה, אבל בנטילת ידים ובקינוח הפה מותר לאכול גבינה אחר בשר, ואפילו באותה סעודה. ומר עוקבא שהיה ממתין עד סעודה אחרת, חומרא בעלמא הוא דקא עביד. מיהו נהגו העולם כפר"ש, שפירש גבינה אחר בשר אסור לאכול, אפילו בקינוח והדחה, עד שיעור שהיית סעודה אחרת, ואז מותר אפילו בלא קינוח והדחה, ובלבד שלא יהא בשר בין שיניו. ושיעור סעודה אחרת, לדעת הרי"ף ששה שעות, וכן משמע לפר"ש ז"ל. ויש מפרשים סעודה אחרת היינו ברכת המזון. ומשמע מפר"ש ז"ל שאפילו שהה כדי שיעור סעודה אחרת, צריך לנקר השיניים, שלא יהא שום בשר בין שיניו, אבל באותה סעודה, אפילו לא היה בשר בין שיניו, אסור, לפי שהבשר ממציא טעם ומוציא לחלוחית ונמשך בפה זמן ארוך. ורבינו יהודה אומר שרשב"ם היה נוהג ששורה פת במים או ביין ואוכל, שהשרייה עולה בשביל שניהם, קינוח והדחת הפה, או שאוכל דבר המקנח, ואחר כך שותה יין או מים. וריב"א היה מקנח בפת לבדו והדחה לבדה, שהיה בולע מים, ומכניס אצבעו לתוך פיו ומדיח. ע"כ.
<h2>דף קה:</h2>
והאוכל מתבשיל שנתבשל בו בשר, אך לא אכל מן הבשר, מותר לאכול אחר כך גבינה או חלב, אך צריך נטילת ידים מפני שמנינות הבשר שהיה בתבשיל, שנדבק בידיו ובפיו. ואם אין בשר בתבשיל, אף על פי שנתבשל בקדירה שמבשלין (בו) [בה] בשר, אם רצה לאכול גבינה אחריו, אין צריך כלום. ולא עוד אלא אפילו עם אותו התבשיל עצמו, יש מתירין לאכול גבינה. ובלבד שהיה אותו הכלי שנתבשל בו התבשיל נקי מכל שמנינות בשר, שנמצא שאין באותו התבשיל, אלא נותן טעם בר נותן טעם, כמו שביארנו. כתב הר"מ אדם שנהג איסור בדבר אחד מחמת חומרא, ויודע שמותר, ואינו תלמיד חכם, אלא מבני מדינה, אי אתה רשאי להתירו בפניו. ואם נאנס מלקיים, צריך ג' הדיוטות להתירו, כמו נדר. מפני ה"ר יהודה כהן ז"ל. אבל אם נהג איסור מחמת טעות, שסבור שהוא אסור והוא מותר, מתירין לו אפילו בפניו, במקום שנהגו. עכ"ל. רבי אלעזר ב"ר איבון אומר כל דבר שאינו יודע בו שמותר, וטעה בו שסבור שאסור, ונשאל מתירין לו. ויודע בו שמותר, ונהג בו איסור, ונשאל אין מתירין לו.
<h2>דף קז:</h2>
הבשר שנתערב עם החלב על ידי בישול, או שנפל חם לתוך חם, או צונן לתך חם, שניהם אסורין. אבל אם נפל חם לתוך צונן, קולף הבשר במקום שנגע בו החלב, ואוכל השאר. ואם נפל צונן לתוך צונן, מדיח החתיכה ואוכלה. וכן בשר וגבינה שצררם במטפחת, ונגעו בזה בזה, מדיח כל אחד ואוכלן. וכן בכל איסור והיתר, אם נגעו זה בזה, צריך הדחה. ואם הם דברים שאין דרך להדיחן קודם שיאכלו, צריך להיזהר שלא יגעו זה בזה, שמא ישכח ולא ידיח. אבל כל דבר שדרכו להדיח קודם אכילה, אין קפידה אם יגעו זה בזה, צונן בתוך צונן. ולכך אין אנו חוששין בבית המטבחים של גויים, אם יגע בשר שחוטה בבשר נבילה, שהרי אי אפשר שלא ידיחנו בבית. מיהו אם הטהור תפל והטמא מליח, ונגעו זה בזה, אם נשתהו זה עם זה, צריך לגרור או לקלוף.
אף על פי שאיסור בשר עוף וגבינה אינו אלא מדבריהם, אסור להעלות העוף עם הגבינה, על השולחן שהוא אוכל שם, גזירה שמא יאכל זה עם זה. שני אכסנאין שאין מכירין זה את זה, מותרין לאכול על שולחן אחד, זה בשר וזה גבינה, שאחר שאין ליבם גס זה בזה, לא יבואו לאכול זה מזה, אבל אם מכירין זה את זה, אסור, לפי שדעתן קרובה, ונותנין זה אל זה מכל מה שלפניהם. וכן האחים, אף על פי שמקפידים זה על זה, אסורין. ואין צריך לומר בעל הבית עם בני ביתו, דין מכירין יש לו. הילכך אם קצתם אוכלין בשר, וקצתם גבינה, צריכין לעשות שינוי ביניהם, או לעשות דבר חוצץ ביניהם, משום הכירא.
<h2>דף קח.</h2>
בשר שנפל לתוך חלב, או חלב שנפל לתוך בשר, ונתבשל עמו, שיעורו בנותן טעם. כיצד, חתיכה של בשר שנפלה לתוך קדירה רותחת של חלב, טועם הגוי הקדירה, ואם אמר הגוי שיש בה טעם בשר אסורה, ואם לאו מותרת, ואותה חתיכה אסורה. במה דברים אמורים, בשקדם והוציא אותה החתיכה קודם שתפלוט החלב (שבלע) [שבלעה], אבל אם לא סילק אותה, משערין אותה בשישים, מפני שהחלב שנבלע בה ונאסר, יצא ונתערב עם שאר (הבשר) [החלב]. נפל חלב לתוך קדירה של בשר טועמין [את] החתיכה שנפל עליה חלב, אם אין בה טעם חלב, הכל מותר, ואם יש בחתיכה טעם חלב, אף על פי שאם תסחט החתיכה לא ישאר בה טעם חלב, הואיל ויש בה עתה אסורה אותה חתיכה. ומשערין בכולה, אם היה בכל מה שיש הקדירה בין (החתיכה) [החתיכות] והירק והמרק והתבלין, כדי שתהיה החתיכה אחד מששים מן הכל, החתיכה והשאר מותר. במה דברים אמורים, בשלא ניער הקדירה כשנפל החלב, אלא בסוף, ולא כיסה, אבל אם ניער מתחילה ועד סוף, או כיסה, הרי זה בנותן טעם. וכן אם נפל חלב לתוך המרק, או לכל החתיכות, ולא נודע לאי זה חתיכה נפל, נוער הקדירה כולה עד שיתערב הכל, אם יש בקדירה כולה טעם חלב אסורה, ואם לאו מותרת. ואם לא נמצא גוי שיטעם ונסמוך עליו, משערין בששים. בין בשר בתוך חלב, בין חלב בתוך בשר, אחד מששים מותר, פחות מששים אסור. ויש כתבו שטיפת חלב שנפלה לתוך הבשר בקדירה שלא נגע ברוטב, ולא ניער ולא כיסה, שנמצא שאין טעם החלב אלא באותה חתיכה לבדה, אם יש באותה חתיכה לבדה ששים כנגד טיפת החלב, הרי כל התבשיל מותר, ואפילו אותה חתיכה. וכן (אומר) [אפילו] אם אין באותה חתיכה ששים. אם ניער או כיסה מתחילה ועד סוף, משערין לאותה טיפה בכל מה שבקדירה. ואם יש בכל ששים כנגד החתיכה, מותר הכל, ואפילו החתיכה עצמה. היה בטיפת החלב שיעור כדי ליתן טעם באותה חתיכה, הואיל וניערו הקדירה, נתפשט טעמה בכל הקדירה. וכן אם כיסה אותה מיד, לפי שמימי השוליים העולים על פיה, מחלקין הטעם בכל הקדירה, והחתיכה עצמה לא הספיקה לקבלו. ואם לא (נעור) [ניער] ולא כיסה בתחילה אלא בסוף, או בתחילה ולא בסוף, ואין בחתיכה ששים כנגד הטיפה, החתיכה כולה נעשית נבילה. ואם יש במה שנשאר בקדירה ששים כנגד כל אותה חתיכה, הכל מותר, ואפילו אותה חתיכה, דקיימא לן כרבנן, דמין במינו בטיל. ואם אין בקדירה ששים כנגדה, הכל אסור. ואם אותה חתיכה שנעשית נבילה, ראויה להתכבד לפני האורחין, אם הוא מכירה זורקה, דהיא גופה לא בטלה. (לעולם ואסור) [ואם אינו מכירה, לא בטלה לעולם ואסורה], אלא אם כן נמוחה לדעת הראב"ד ז"ל.
וה' דינין הן. האחד. היכא שהכף בת יומה, כשיש ששים מן הכף בקדירה, הקדירה והתבשיל מותרין, והכף אסורה. והר"ף ז"ל כתב בין עם בשר בין עם חלב, לפי שהיא בלועה מבשר בחלב. ואפילו בדיעבד נמי אוסרת, אם חזרו ותחבוה בין עם בשר בין עם חלב, כל זמן שהיא בת יומה. ע"כ. ובזמן שאין שם ששים, הכל אסור, ואפילו בהנאה, ואפילו הקדירה. אך לתת לתוכה צונן או פירות, מותר אחר כך שאין ההנאה באה מכח האיסור. השני. והיכא שאין הכף בת יומה, אין צריך ששים. והקדירה והתבשיל מותרין. והכף אסורה לתחבה, לא בקדירה של בשר ולא בקדירה של חלב. והר"ף כתב אך בדיעבד אינה (אסורה) [אוסרת] מחמת בליעה ראשונה, כיון שאינה בת יומה מבליעה ראשונה. ע"כ. השלישי. צריך לחכם לחקור, אם נתנו מים תוך הקדירה אחר תחיבת הכף, דודאי אין אותן המים מצטרפות להיתר. הרביעי. ואם נשפכו המים מן הקדירה, וספק אם היה בו ס' מאותה שעה אם לאו, לפרש"י דטעם כעיקר דרבנן, אזלינן לקולא, ולפר"ת דהוא דאורייתא, אזלינן לחומרא. ונהגו העולם כפר"ת. החמישי, כתב בספר התרומה, חכם הבא להתיר הקדירה בשביל שאינה בת יומה, צריך לחקור אם הוחמו מי חמין בקדירה בתוך מעת לעת, שאם הוחמו הוי הטעם פולט במים (אסור) [איסור], שאין בו ששים, דבכולה קדירה משערין, ונעשה בן יומו. ודוקא בקדירה הבלועה (מאסור) [מאיסור], אבל בקדירה שנשתמשו בה בשר (אסור), ואחר כך מים חמים בתוך מעת לעת של בשר, ובתוך מעת לעת השני נשתמשו בו חלב מותרת. ע"כ.
וכתב ה"ר אפרים דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה, דנבעי ששים כיוצא בה, אלא באיסור בשר בחלב, שכל אחד לבדו מותר, ועל ידי עירובן נאסרו ונעשו כגוף נבילה, אבל באיסור אחר, שנבלע בחתיכה של היתר, ואחר כך נפלה אותה חתיכה האסורה מחמת בליעת האיסור, ונתבשלה בתבשיל אחר, לא בעינן ס' כיוצא בה, אלא ס' כיוצא באיסור שנבלע בה, לפי אומדן הדעת. ואין צריך לומר שהאוכל מאותה חתיכה כזית, שאינו לוקה, שאין כולה (אסור) [איסור] כחתיכה בשר שכולה אסורה. ובעל התרומה הביא זה, ונראה כמודה במקצת מקומות. ובעל ההשלמה ז"ל כתב והוי יודע דלמאן דלית ליה חתיכה עצמה נעשית נבילה, אם לא ניער בתחילה אלא בסוף, אף אותה חתיכה שקיבלה טעם האיסור, מצטרפת לבטל. ע"כ. מעשה בא לפני ה"ר יצחק מקורביל ז"ל מקדירה חדשה שבישלו בה מים, ותחבו לתוכה כף חולבת בת יומא, ולא היה במים כדי לבטל, ולאחר הימים בישלו בה מים פעם אחרת, ותחבו לתוכה כף של בשר בת יומה, וכמו כן לא היה במים כדי לבטל. ואמר שנבלעת מפגם בשר בחלב, הקדירה אסור להשתמש בה בשר או חלב, אבל לבשל בה דגים מותרת. (הר"ף) [והר"ף] ז"ל כתב מיהו נראה דכיון שהקדירה חדשה מתחילה, ולא בישלו בה כלום מעולם, אף על גב שתחבו בה כף חולבת בת יומה, וגם אין בקדירה ס', מכל מקום אין הקדירה נעשית חולבת בהאי לאסור אם בישל בה בשר אחר כן, ואפילו בו ביום, משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם. הטעם היוצא בתחילה מן החלב אל הכף, ומן הכף אל המים שבקדירה, ומן המים אל הקדירה עצמה, ועדיין היא היתר. ומהאי טעמא אם לאחר מעת לעת מתחיבת כף חולבת, הוחמו חמין, ותחבו בה כף של בשר בת יומה, מותר להשתמש בה בשר בתחילה, משום דטעם חלב הבלוע בקדירה על ידי תחיבה ראשונה מכף חולבת, לא חשיב טעם כדפרישנא. ואמנם אמת הוא כאשר פסק הרב, דקדירה הבלועה מבשר בחלב, אפילו מפגם, אסור להשתמש בה לכתחילה, לא בשר ולא חלב. ומשכחת לה, כגון קדירה של חלב, שנשתמשו בה חלב בעין, ואחר מעת לעת נשתמשו בה בשר, הבשר מותר, משום טעם חלב שהוא פגום, לפי (שאינן) [שאינה] בת יומה, אבל הקדירה אסור להשתמש בה, לא בשר ולא חלב, לפי שהיא בלועה מפגם בשר בחלב. ואם היא של נחושת, יגעילנה לאחר מעת לעת של מעשה שני. ואם היא של חרש, אין להשתמש בה, לא בשר ולא חלב, כההיא מעשה דכף ראשונה בשר או חלב לכתחילה ודיעבד. וכן לאחר כף שניה בשר או חלב. עכ"ל הר"ף ז"ל.
<h2>דף קט:</h2>
הכחל שקרעו ומירק החלב שבו, מותר לצלותו ולאכלו, ואם קרעו שתי וערב וטחו בכותל עד שלא נשאר בו לחות חלב, מותר לאכלו עם בשר. וטעם הקריעה שתי וערב, רוצה לומר באורך וברוחב [כדי] לחתוך כל המקורות, שיש שהולך לאורך, ויש שהולך לרוחב, וטחו בכותל הרבה, כדי שיסחט, ויצא ממנו כל חלבו. וכתב רבינו תם ז"ל הכחל כל היכא דקרעו שתי וערב מותר לבשלו בקדירה, אפילו עם בשר לכתחילה, ואם לא קרעו אלא מעט מותר בדיעבד, ולצלי ולקדירה בלא בשר מותר לכתחילה כרב נחמן. ובעל הלכות גדולות כתב היכא דקרעיה לכחל ומלחיה ושדייה לקדרה שיש בה בשר, לכתחילה לא לשדיה, ואם שדיה שרי. וכתב עליו הבעל העטור והמחמיר תבא עליו ברכה, דהא בסורא מחמירי ולא אכלי כחלא.
מנהג רוב מקומותינו, שלא לבשלו עם בשר, אפילו בקריעה וטיחה בכותל, ואפילו בקדירה בלא בשר לא נהגו לאכלו, כי אם בצלי או בטפלה. ואין נמנעין מלחתכו בסכין שחותכין בו בשר. וצריך למולחו בכלי מנוקב, משום דציר ודאי יש בו כשאר בשר. וכן כתבו הגאונים. ואם לא קרעו, בין של גדולה בין של קטנה שלא הניקה, אסור לבשלו. ואם עבר ובישלו בפני עצמו, מותר לאוכלו. ואם בישלו עם דבר אחר, משערין בששים בכחל, עם הכחל, ויהיה הכחל אסור, והשאר מותר. בפחות מכן, הכל אסור. ובין כך ובין כך, אם נפל לקדירה אחרת, אוסר אותה, ומשערין אותה בששים בראשונה, שכחל עצמו שנתבשל נעשה חתיכה (דאסורה) [דאיסורא], ואין משערין בו אלא כמות שהוא בעת אומדן, לא כמות שהוא בעת שנפל. וכן בכל מין אסור, כגון חתיכת נבילה, משערין בדידה. ואם יש ס' כיוצא בה, והוא מכירה, משליכה והתבשיל מותר, אפילו היתה אותה חתיכה חשובה וראויה להתכבד בה לפני האורחים. ואם אינו מכירה, והיא חתיכה הראויה להתכבד בה, הכל אסור, אפילו באלף כיוצא בה.
<h2>דף קיא.</h2>
אין צולין את הכחל שחתכו, למעלה מן הבשר בשפוד. ואם צלהו, הכל מותר. ואם הכחל למטה מן הבשר, מותר לכתחילה. וטעם האיסור לכתחילה, משום דכחלא כל שעתא ושעתא פליט ובלע בשרא בתר דגמר פליטתו, אבל בבשרא עלוי כחלא, כיון דבשר גמר פליטתו מקמי כחלא, איידי דטריד למיפלט לא בלע. וכתב הרשב"א ויראה שהוא הדין והוא הטעם, למלחו עם הבשר. נתנו למטה מן הבשר מותר, ואפילו לכתחילה. למעלה, אסור לכתחילה, עבר ומלחו מותר. עכ"ל. מעשה בכחל ובשר שנמלחו שניהם בכלי מנוקב, ושהו שם כדי מליחה, ולאחר כך הושמו בכלי (שאינה) [שאינו] מנוקב, ונטף ציר (בהם) [מהם], ושאלתי אל מורי הר"מ נ"ע, והתיר את שניהם.
<h2>דף קיא:</h2>
קערה שאכלו בה בשר, ובישלו בה דגים, אותן דגים מותר לאכלן בכותח, אף על פי שיש בו חלב. והוא הדין עם הגבינה מותר לאכלן. והטעם, משום דנותן טעם בר נותן טעם הוא, שהדגים לא קיבלו טעם מן הבשר עצמו, אלא מן הקערה, והקערה קיבלתהו מן הבשר. ואיסור טעמו ולא ממשו, אינו אלא מדרבנן, וכי גזור רבנן, בנותן טעם לחודיה, אבל כי קיבליה מנותן טעם אחר, לא החמירו בו לחשבו כאיסור עצמו. אבל דגים מבושלים עם בשר עצמו, או שטיגנו אותו במחבת שהיה בו שמנינות מן הבשר שמטגנין בו תמיד, ודאי אסור, מפני שיש בהם טעם הבשר עצמו, ואינו בר נותן טעם. וכתב בעל העיטור ז"ל שמעינן מהא, דתבשיל שאין בו בשר, שנתבשל בקדירה חולבת, מותר לאכלו בבשר. וכן תבשיל שתנבשל בקדירה שכבר בישלו בה בשר, והודחה יפה יפה, מותר לאכלו בחלב. וכן תבשיל שנתבשל בקדירה חולבת, מותר לאכול אחריו תבשיל של בשר, בלא קינוח הפה ובלא נטילת ידים. ודוקא נותן טעם בר נותן טעם, שהוא בבשר בחלב, מותר, משום דזה בעצמו וזה בעצמו מותר, אבל נותן טעם בר נותן טעם דנבילה, או של גיעולי גויים, אסור לעולם, כיון דנותן טעם עצמו אסור. וכן דעת בעל התרומה ז"ל. ושמעינן נמי מהא, דביצים שנתבשלו במים בקדירה חולבת, אלא שהודחה יפה מן החלב, שמותר לאכלן בבשר. אבל ביצים שנשלקו במים לבד, בקדירה של גויים בת יומה, אפילו הודחה ומורקה ושוטפה במים, הביצים אסורות, שהביצים ודאי בולעים מן האיסור. ואין אומר בשאר איסורין נותן טעם בר נותן טעם מותר.
וסכין שחתכו בה בשר צלי, וחזר וחתך בה צנון וכיוצא בו מן הדברים החריפים, אסור לאכלן בכותח, דנותן טעם בר נותן טעם, דהתם משום דדרך להדיח הקערה ולשפשפה יפה יפה, ולהעביר השומן מעל פניהם היטב, אבל בסכין אין דרך לשפשפו כל כך, ויש לחוש שמא בלע הצנון אגב חורפיה משמנינות הסכין. ומכל מקום אי טעים ליה לצנון, ולא אשכח ביה טעם בשר כלל, מותר לאכלו בכותח. ואם חתך בו קשואים ואבטיחים, שאין להם חריפות, גורר מקום החתך ודיו. ושום ובצל שיש להם חריפות, דינן כצנון. ולפיכך ראוי להזהיר הנשים, שלא לחתוך בסכין שחותכין בו בשר, החציר והבצלין והשומין, שמבשלין בחלב ובגבינה. ואם חתכו, קרוב הדבר לומר, שצריך שיהא בתבשיל שיעור ששים, או שיטול כל מקום חתך החציר והבצלים והשומים. ולפי דברינו למדנו מזה, שאם חתך בסכין של גויים, שסתמו מלוכלך משמנינות נבילות וטריפות שלהן, דבר שיש לו חריפות, כגון צנון או חציר ובצלים ושומים, שאי אפשר לישראל לטעמו, הילכך צריך שיטול את מקום החתך ויעמיק, ולא סגי בגרירה. אבל אם חתך בו לחם צונן, גורר כל פני החתיכה יפה יפה. ואם חתך בו בשר חי צונן, סגי בהדחה. אבל אם חתך בה בשר, כמו שחותכין אותו דק דק, אסור כל החיתוך. ואם יש חתיכה עבה, שאפשר לקלפה וליטול מקום החיתוך, יטול או יחתוך משם חתיכה דקה וישליכנה, והשאר מותר. כן נראה מדברי הראב"ד ז"ל. ועוד כתב לשון גרירה משמע, שנוטל מעט ממקום החתך. וכן ריש מעיא באמתא בעי גרירא. סוף דבר, לשון גרירא משמע, שמחסר את מקומו, ולשון קליפה, צריך שיעמיק בה יותר מעט מן הגרירה. והיכא דאמר יטול את מקומו, כגון חם לתוך חם, צריך שיעמיק בה יותר מן הקליפה. רבינו שמעון ז"ל מתיר בסכין של בשר, לחתוך בו לחם, ולאכלו עם גבינה, דהוי נותן טעם בר נותן טעם, אבל לחתוך גבינה ודאי אסור, אם לא נעצה עשרה פעמים בקרקע. (דמיהו) [ומיהו] בלא קינוח, אפילו בלחם אסור, משום שמנינות שעליו. מעשה בא בשפחתו של הרב, שחתכה בסכין של בשר, גבינה של גויים, ואותה גבינה חיממו אצל האש. ואמר הרב שהסכין כשר, ואין צריך אלא הדחה כדאמרינן [פסחים ע"ו ע"ב] צונן מדיח, דהאי נמי כצונן דמי, דאין היד סולדת בו. וכתב הבעל העיטור ז"ל ומסתברא קערה וסכין דאמרינן בשמעתא, בבת יומה דאסורה, הא לאו בת יומה, מותר לאכלן בכותח.
<h2>דף קיב.</h2>
אין מניחין כד של מלח בצד כד של כמך, מפני שהוא שואב ממנו, ונמצא מבשל הבשר במלח זה שיש בו טעם החלב. ויש דחו זאת הסברא, ואמרו כי זה חששא רחוקה, שהמלח ישאב כל כך שיעבור שני חרסי הכדים, כד המלח וכד הכמך, ולפיכך נתנו טעם לאסור, שאפשר שיפול טיפה מן הכמך כשיוציאוהו מן הכד שלו, ויפול בתוך כד המלח הסמוך לו, וימלח אחר כן הבשר שבו.
מליח שאינו נאכל מחמת מלחו, הרי הוא כרותח. ואיכא מאן דאמר דלא אקרי נאכל מחמת מלחו אלא מליח חזק מאד, כמו הבשר שמולחין להביא בדרך רחוקה, כדאמרינן גבי שבת, דמולח בשר חייב משום מעבד. (ומוקין) [ומוקי] לה דבעי ליה לאורחא, אבל לביתיה, לא משוי איניש מיכליה עץ. ובעל התרומה ז"ל דוחה דעת זה, דהא חזינן בגמרא, דמייתי מליח הרי הוא כרותח, הנהו אטמתא דאמלחן בי ריש גלותא בגידא דנשיא. וכן רב מרי אמלח ליה בשר שחוטה בהדי בשר נבילה. ומאן לימא לן דכל הני בעו להו לההוא מליח לאורחא. ודעת רש"י דכל מליח שמולחין להתקיים כל השנה, הוא שאינו נאכל מחמת מלחו, שדרך לשרותו במים ולהדיחו הרבה, כשרוצין לאכלו. אך רבינו תם ז"ל כתב דכל מליח לקדירה הוא הנקרא אינו נאכל מחמת מלחו, והרי הוא כרותח. וטעמא דמילתא, דכיון שתיקנו הגאונים שיעור שהיית המליחה לקדירה, כשיעור שהיית צליית בשר, מטעם מליח הרי הוא כרותח דצלי, מכלל דכשיעור זה נכנס בבשר ונבלע בכל חלקיו עד שמוצץ ומפליט כל הדם, כמו רותח דצלי, ובכך הרי הוא כרותח ממש. והראב"ד פירש אינו נאכל מחמת מלחו, שאותו מליח אי אפשר לאכלו לבדו, בלתי תערובת מאכל אחר, מחמת שיזיק גרונו, כמו (הרותח) [הכותח] שמטבילין בו את הפת, ואין אוכלין אותו לבדו, וכגון מליח שמלפתין בו את הפת. ולפיכך התירו בגמרא אותו בר יונא דנפל לכמכא, פירוש עוף מליח שנפל לכד הכותח, שיש בו חלב, שלא היה מליח הרבה, והתירו רב חנינא בהדחה בעלמא, כדין צונן בצונן, דלא אמרינן מליח הרי הוא כרותח, אם לא נמלח כל כך, שאינו נאכל בלא הדחה ושטיפה מרוב מליחתו. ועוד בגמרא, דדוקא בהיות העוף חי, (אם לא היה) [אבל אם היה] צלי, שהוא רך לבלוע בעי קליפה. ואי אית בה פלחי. פירוש בקעים, לא סגי בקליפה, ואסור. וכן אם הוא מתובל בתבלין. וכתב בעל העיטור ודוקא צלי צונן, דמחמת חמימותא דנורא יביש ובלע טפי, אבל מבושל צונן לא. ודעת ר"ש ז"ל דהוא הדין למבושל. והראב"ד כתב באיסור והיתר שלו, ואם ישאל שואל, כיון דכמכא רותח, הרי בר יונה דנפיל לגויה, אף על פי שהוא חי ונאכל מחמת מלחו, היכי סגי ליה בהדחה, והלא צונן שנפל לתוך חם אסור לגמרי, דאפילו בקליפה לא סגי ליה, דתתאה גבר. יש לומר דלא דמי, התם לגבי חמימות, אחומי קא מחמי ליה חם לצונן, והוה ליה שניהם חמים, אבל לענין מליחה, כל מה דלא הוי מליח הרבה, שלא יהא נאכל מחמת מלחו, בהדחה סגי ליה, אלא אם כן הוא צלי, או מתובל, או אית ביה פלחי, שהכשרן חמור. ע"כ.
<h2>דף קיג.</h2>
וכתב הבעל התרומה ז"ל אם עשה ישראל גבינות בדפוסין של גויים [שקורין פיישילא"ש], שעשה בהן הגבינות שלו ביומו, וגם מלחן הגוי, הרי הגבינות של ישראל, אף על פי שמלחן ישראל והניחן שם, מותרין, משום דמלח אינו מפליט מה שבלע הכלי, והוי כמו טהור מליח וטמא תפל, שמותר. ע"כ. והוסיף החכם ר' מאיר ז"ל על זה, ועוד יש להתיר זה, ואפילו בקערות של בשר נבילה שלהן מותר, שאין דרך למלוח הגבינות כל כך, שלא יהיו נאכלין מחמת מלחן, ואינן כרותח, (והרי) [והוי] כמו [צונן] בצונן ע"כ. וכתב ה"ר דוד ב"ר לוי והחששא הקרובה לאסור זה, הוא משומן האסור שלהן הדבק בדפני הקערה, ולפיכך צריך למרק ולשטף אותן יפה יפה. ואם חושש שלא נעשה, יקלוף הגבינה. ע"כ. וכל איסור הנמלח עם היתר, הרי הוא כמבושל עמו, ואין לו היתר.
ואין אסור מן התורה, אלא בשר בהמה טהורה שבישלו עם חלב בהמה טהורה, אבל המבשל או האוכל בשר בהמה טהורה עם חלב בהמה טמאה, או בשר בהמה טמאה עם חלב בהמה טהורה, אינו חייב משום בשר בחלב, ומותר בהנאה. וכן בשר חיה ועוף, שבישלו בין בחלב חיה, בין בחלב בהמה, מותר בהנאה, ומותר לבשלו. דגים וחגבים, מותר לבשלן בחלב.
<h2>דף קיג:</h2>
המבשל בשר במי חלב, או בחלב מתה, או בחלב זכר, או שבישל דם בחלב, פטור, ואינו לוקה על אכילתו משום בשר בחלב, אבל המבשל בשר מתה, או חלב בחלב, לוקה על בישולו, ואינו לוקה על אכילתו, ואינו משום בשר בחלב. והמבשל או האוכל שליל בחלב לוקה, אבל המבשל או האוכל שליא, או עור, או גידים, או עצמות, או עיקרי קרנים, וטלפים הרכים בחלב, פטור.
<h2>דף קטז:</h2>
העמיד הגבינה בעור קיבת השחוטה, טועמין הגבינה, אם יש בו טעם בשר אסורה, ואם לאו מותרת. אין מעמידין את הגבינה בעור קיבה, דעור בשר הוא. אבל מעמידין בחלב הקרוש שבה, דפרשא בעלמא הוא. ואפילו בקיבת נבילה, הוא החלב הקרוש בתוכה, מותר. וכן בקיבת כשרה שינקה מן הטריפה. ואף על פי שיש לומר שאותו חלב היה מן הטריפה, הרי נתעכל, ופרשא בעלמא הוא. וכן נמי כתב ר"ש ז"ל בשם (הבעל העטור ז"ל) [הבעל העתים] בספר האורה. וכל שכן שמעמידין בקיבת טריפה שינקה מן הכשרה. והר"ת ז"ל כתב שאין מעמידין בכל אלה כלל, שלא נדון אותה לפרשא בעלמא, אם לא נשתהה החלב בתוך הקיבה, אחר שנכנס עד שנשתנה, אבל זולת זה עומד באיסורו. ואם נבילה, אם טריפה, אם שחיטת נכרי. ומשנשתה' שם הרבה, הרי הוא כמעוכל, ואז הוי כפרשא בעלמא ומותר.
קיבה שבישלה בחלב שבה, מותרת, לפי שאין זה אלא פירשא בעלמא. כתב הר"ש ז"ל חלב הנמצא בעור הקיבה קרוש שמולחין אותה בעורה, בין שנותנין בה חלב אחר, בין שמולחין אותה קיבה בחלבה, אסור משום בשר בחלב ממש, ולאסור איסור את הגבינה איסור גמור, דמה שכנוס בקיבה חלב גמור הוא, כדתנן כשרה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה, שמע מינה דחלב טריפה חשבינן לה. וטריפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת, מפני שכנוס במעיה, והוה ליה (כנותן) [כנתון] בקערה. ותניא קיבה שבישלה בחלבה אסורה מפני שכנוס במעיה. וחלב הקיבה הנמלח עם הבשר, משנתנו טעם זה בזה נעשו שניהם (אסור) [איסור], כדקיימא לן דחתיכה עצמה נעשית נבילה. וכל טעם היוצא מעור חלב הקיבה, בין טעם בשר שבו, בין טעם חלב שבו, הכל אסור, לפי שכולו נבילה. עכ"ל.
